נאמר בתורה (ויקרא כה, כ–כא): ‘וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ. וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים’.
הרי לנו ברכה מיוחדת שהבטיח הבורא לשומרי שביעית, לשפע רב!
הפוסקים דנו לפי השיטות שבזמן הזה אין נוהג שמיטה מן התורה, האם מתקיימת ברכה – הבטחה זו לשומר שביעית, להלן ניווכח שרוב הפוסקים נקטו שגם בזמן הזה ישנה הבטחה זו על שמירת השמיטה.
בחידושי הרי”ם (גיטין דף ל”ו:) כתב שגם בשביעית מדרבנן יש ברכה זו. וכן כתב בשו”ת התעוררות תשובה (ח”א סי’ קנ”א וסי’ קצ”ח). וכן כהתב החזו”א (שביעית סי’ י”ח סק”ד). וכן כתב בשו”ת ישועות מלכו (יו”ד סי’ נ”ג). ובספר משנת יוסף (ח”א עמ’ ט”ז) הביא תשו’ הגר”י וועלץ בעל שו”ת דברי ישראל שציין לתשו’ הגאון מהר”י מדנציג (נדפס בקונטרס המכתבים בתחילת ספר פאת השולחן ובית הרידב”ז) שכתב ששמע מהגאון הצדיק רבי צבי הירש קלישר בשנת תר”ל שאם יקיימו בארץ הקודש מצוות שמיטה ככתוב בתורה בטוחים אנחנו שהאל הרחמן ימלא הבטחתו מה שכתוב בתורתנו וציותי את ברכתי. וכן כתב הרה”ק מסטמאר בקונטרס שלש תשובות (תשובה ב’ עמ’ נ”ח) שגם בזמן הזה קיימת ושרירה הבטחה זו.
בהסבר הדבר שאף שהחיוב רק מדרבנן מתקיים הבטחה זו, כתב החזו”א (שם) ‘מסתבר שהיתה הברכה גם בבית שני וגם לאחר החורבן, דבית דין שלמעלה עושין מה שגוזרין בבי”ד של מטה’. וכיסוד דברים אלו כתב בשו”ת התעוררות תשובה (שם סי’ קנ”א) ‘כתוב לקל גומר עלי והקב”ה מסכים לתקנת בי”ד ולמה לא ישלח הקב”ה עזרו מקודש בברכה מרובה במקיים דברי חכמים, ובאמת הלא הרבה פעמי מצינו בגמרא עושר ועונש עניות כגון המזלזל בנטילת ידים ולעומת זה הרבה ברכות המקיים דברי חז”ל וחביבין דברי סופרים’. ועוד כתב (שם סי’ קצ”ח) דמחיובים מן התורה לשמוע לחכמים ומקיימים מצות שמיטה למה לא יתברכו בשכרם שמקימים מצוה הלזו שמחויבים מן התורה לשמוע להם, הלא אין מעצור לה’ להושיע בשכרו בין על שכר מצוה דאורייתא או דרבנן, וכמו שהקב”ה משעבד הטבע לדרבנן כדאיתא בירושלמי”.
טעם נוסף אפשר לבאר עפ”י דברי הבית הלוי שהבאנו לעיל, שכתב שאף בזמנינו שאין חיוב מה”ת, אבל השומר שמיטה מקיים מצות עשה מן התורה, ולפי דבריו שמקיים מצוה מה”ת בודאי שישנה הבטחה זו שהבטיח הקב”ה לכל השומר שביעית.
מאידך, מדברי הסמ”ע (סי’ ס”ז סק”ס) מתבאר שבזמן הזה אין הבטחה זו, שכתב: “דדוקא בזמן שהיה שמיטה ויובל נוהג מן התורה היתה מקויימת בהן הברכה לגדל בשנה שישית שלש שנים”. וכן כתב החתם סופר בגיטין (דף ל”ו) שבזמן זה אין הבטחה זו.
אולם בספר משנת יוסף (ח”א עמ’ ט”ז) הביא תשובת הגאון רבי בנימין מנדלזון זצ”ל אב”ד קוממיות ומייסד קרן השביעית, שכתב לפרש שאף הסמ”ע מודה שבשביעית בזמנינו ישנה הבטחה זו, ולא כתב כן הסמ”ע אלא בשמיטה הסמוכה ליובל שבזה ישנה הבטחה מיוחדת על שני השנים ששובתים ממלאכה, וע”ז כתב הסמ”ע שבזמנינו שאין היובל נוהג מה”ת אינו נוהג ברכה זו, אבל לגבי כל שמיטה גם הסמ”ע מסכים שישנה הבטחה זו, והסביר החילוק בין יובל לשמיטה עי”ש.
והוסיף הרב מנדלזון זצ”ל להעיד נאמנה: בעינינו חזינו גם ראינו בכמה פעמים שנתקיים בחוש הבטחת התורה שלא הפסידו שומרי השביעית, והבטחת ‘וציויתי את ברכתי’ נתקיימה גם בזמנינו אנו.
