כמה טעמים הטעים בעל ספר החינוך (מצוה פד) למצוות השמיטה, והרי הם בלשונו הזהב:
א. משרשי המצוה, לקבוע בלבנו ולצייר ציור חזק במחשבתנו ענין חדוש העולם, כי ששת ימים עשה ה’ את השמים ואת הארץ, וביום השביעי שלא ברא דבר הכתיב מנוחה על עצמו. ולמען הסיר ולעקור ולשרש מרעיונינו דבר הקדמות אשר יאמינו הכופרים בתורה ובו יהרסו כל פנותיה ויפרצו חומותיה, באה חובה עלינו להוציא כל זמנינו יום יום ושנה שנה על דבר זה למנות שש שנים ולשבות בשביעית, ובכן לא יתפרד הענין לעולם מבין עינינו תמיד, והוא כענין שאנו מוציאין ימי השבוע בששת ימי עבודה ויום מנוחה. ולכן ציוה ברוך הוא להפקיר כל מה שתוציא הארץ בשנה זו מלבד השביתה בה, כדי שיזכור האדם כי הארץ שמוציאה אליו הפירות בכל שנה ושנה לא בכוחה וסגולתה תוציא אותם, כי יש אדון עליה ועל אדוניה. וכשהוא חפץ הוא מצוה אליו להפקירם.
ב. ועוד יש תועלת נמצא בדבר, לקנות בזה מדת הותרנות, כי אין נדיב כנותן מבלי תקוה אל הגמול.
ג. ועוד יש תועלת אחר נמצא בזה האדם, שיוסיף האדם בטחון בשם ברוך הוא, כי כל המוצא עם לבבו לתת ולהפקיר עולם כל גידולי קרקעותיו ונחלת אבותיו הגדלים בכל שנה אחת, ומלומד בכך הוא וכל המשפחה כל ימיו, לא תחזק בו לעולם מדת הכילות הרבה, ולא מיעוט הבטחון.
גם הרמב”ם בספרו מורה נבוכים (ח”ג פרק ל”ט) נתן טעם לשני מצוות השמיטה, וזה לשונו: ‘כל מצות שמיטה יש בה חמלה וחנינה על כל בני אדם, כמו שנאמר “ואכלו אביוני עמך, ויתרם תאכל חית השדה”. ועוד, כדי שירבה היבול מכיון שהאדמה תתחזק בהברתה [-בהשארתה בורה, בלא זריעה].
