בזמן הזה – שמפני חטאינו גלינו מארצינו, ואין רוב עם ישראל יושב בארצו וכל שבט ושבט על נחלתו, נחלקו התנאים (מועד קטן דף ב:) האם מצות השמיטה נוהגת מן התורה, לדעת רבי בזמן הזה כשאין היובל נוהג, גם מצות שמיטה אינה נוהגת מן התורה, אכן מתקנת חכמים שיהיו דיני השמיטה נוהגים גם בזמן הזה. מאידך דעת חכמים החולקים על רבי, שאף בזמן הזה אף שאין היובל נוהג, מצות שמיטה נוהגת מן התורה.
טעמו של רבי שמדמים שמיטה ליובל, מבואר בירושלמי (שביעית פ”י ה”ב) הוא דורש את הפסוק ‘וזה דבר השמיטה שמוט’ – “רבי אומר שני שמיטין הללו שמיטה ויובל, בשעה שהיובל נוהג שמיטה נוהג דבר תורה, פסקו יובלות שמיטה נוהגת מדבריהן”.
ובראשונים ובפוסקים מצינו עוד טעמים מדוע אין שביעית נוהג מן התורה, יש (ספר התרומות שער מ”ה ועוד) שנימקו טעם נוסף שלהלכה פוסקים כהשיטה בגמ’ (מגילה דף י’) שקדושה הראשונה שנתקדשה ארץ ישראל אינו אלא עד החורבן, אבל לאחר שגלינו מארצינו אין קדושת ארץ ישראל עליה מן התורה. ויש שנימקו טעם נוסף שבשמיטה כתוב ‘כי תבואו’, ונלמד בגמ’ שצריך שיהיה ביאת כולכם אבל אם אין כל בני ישראל באים ביחד אין חיוב מן התורה, ולכן אין חיוב שביעית מן התורה (כן כתב המהרי”ט ח”א סי’ כ”ה בדעת הרמב”ם, וכן כתב בחי’ רבינו חיים הלוי שמיטה פי”ב הט”ז).
למעשה נחלקו הראשונים והפוסקים, ומצינו ג’ שיטות בדין זה, א’. רוב הראשונים פסקו בפירוש שהלכה כרבי שבזמנינו אין היובל נוהג מן התורה: הרשב”א (בתשובותיו, סימן תשעה), הריטב”א (גיטין, שפ), הסמ”ג (עשין קמח ולאוין רעא), הסמ”ק (סימן רנח), היראים (השלם, קסד). ואף בדעת הרמב”ם רבים מהמפרשים פירשו בדעתו שסובר ששביעית מדרבנן, (ולמדו כן מדבריו בהלכות שמיטה ויובל פ”ט ה”ב ופ”י ה”ט ופי”ב הט”ז). והמהר”י קורקוס (פ”ד הכ”ט) כתב שברמב”ם כת”י כתוב מפורש כן, וכן כתב בחידושי הר”ן לע”ז (דף ט’) בדעת הרמב”ם.
וכדעה זו נקטו רוב הפוסקים להלכה, כן הוכיחו האחרונים מדברי השו”ע (חו”מ סי’ ס”ז סעיף א’) שכתב שבזמנינו אין שמיטת כספים מן התורה מפני שאין היובל נוהג, ולמדו מדבריו שגם לענין שמיטת קרקע אינו נוהג מן התורה. וכן כתבו להלכה בשו”ת אבני נזר (יו”ד סי’ תנ”ח), שו”ת מהרש”ם (ח”ב יו”ד סי’ ל”ט) פאת השולחן (סימן כו); שאילת דוד, (חידושי שביעית); שו”ת אחיעזר (ח”ב יו”ד סי’ ל”ט) שו”ת ציץ הקודש (סימן יג); חזון איש, (שביעית סימן ג).
ב’. יש מהראשונים שפסקו כחכמים ששביעית מן התורה, הרמב”ן בספר הזכות (גיטין, פרק ד), כתב מפורש שהלכה כחכמים ולא כרבי. וכן דעת הרא”ש (יומא פ”ח, ובתוס’ הרא”ש מו”ק דף ד’) ראב”ד (שמיטה ויובל פ”א הי”א ופ”ב הט”ו), וכן דעת האו”ז ח”ד סי’ של”ב) בשם הריצב”א.
ג’. יש קצת מהראשונים הסוברים שבזמן הזה אין שמיטה נוהגת כלל, אפילו מדבריהם, אלא מ”מידת חסידות” בלבד. וטעמם: שהלכה כרבי ששמיטה תלויה ביובל, ולכן בזמן שיובל מן התורה אף שמיטה מן התורה, ובזמנינו שאין היובל נוהג גם מדרבנן אין שביעית נוהג מדרבנן. (כן דעת הבעל התרומות שער מה בשם הרז”ה, וכן דעת “יש חכמים” בר”ן גיטין שם וכן דעת המאירי בגיטין עמוד 351).
דעה זו שאין השביעית נוהג בזמן הזה נדחתה להלכה, בגדולי ראשונים מצינו שדחו דעה זו בתוקף (ראה רמב”ן והתרומות והר”ן שם ועוד). והאורים ותומים (סי’ ס”ז סוף סק”א) כתב על דברי הרז”ה: רבו עליו דברי חכמי הדור וממש רובם ככולם קיימו וקיבלו כפי פשוטא ומשמעות דברי הגמ’, דנוהגת אף בזמן הזה מן התורה או מדרבנן. והחזו”א (שביעית סי’ כ”ג סק”ד) כתב שאין לצרף שיטה זו ולהקל עפ”י דעתם שאין שביעית נוהג בזמן הזה, כיון שכל הפוסקים חולקים עליהם והרמב”ן והרשב”א והר”ן שהיו אחריהם אמרו שאין הלכה כשיטה זו כלל.
וראוי לציין דברי הבית הלוי (ח”ג סי’ א’ אות ז’ סק”א) שכתב שאפי’ לשיטות הראשונים שאין חיוב שביעית מן התורה, אבל אם קיים מצוות שביעית – מקיים בזה מצוה עשה דאורייתא. ואלו דבריו: ‘הדבר בעצמו הוא מצוה דאורייתא והמקיימה עושה אותה מצוה ממש אשר התורה ציותה עליו, ורק מצד אר אינו מחויב בזה בזמן הזה, דרצון התורה דהארץ הקדושה תשבות בשביעית ורק אין החיוב בה עתה משום שאין היובל נוהג אבל עצם העשיה בשמירת שביעית הוא מצד עצמה מצוה דאורייתא’.